פרק 1
החתול שלנו נעלם
יום אחד, אי שם בשנת 2015, החתול שלנו סימבה נעלם. נדיר שהוא לא נראה בסביבה יותר מיום אחד, אבל חלפו יומיים. אנחנו מסתכלים בכל מקום אפשרי בבית, בגינה, במרפסת, בכל המקומות שהוא אוהב לשכב עליהם ברחוב... אבל כלום. הזמן עובר והוא פשוט לא נמצא. אנחנו בודקים בתוך הבית, אולי הוא החליט לשים את הראש באיזו פינה ופיספסנו אותו, מסתכלים מתחת למיטות, בתוך הארונות, בכל מקום... אין חתול. בשלב הזה כבר היה ברור שמשהו קרה לו. אנחנו עוברים בין השכנים, אף אחד מהם לא צריך תמונה או תיאור אחר שלו, כולם בשכונה מכירים את סימבה שלנו, חתול ג'ינג'י מקסים עם אופי רגוע. אבל אף אחד לא ראה או שמע אותו ביומיים האחרונים. אנחנו מתחילים להיות ממש מודאגים.
שלושה ימים עוברים, אנחנו על סף ייאוש, ואז לאשתי שרית צץ רעיון. היא לוקחת קופסת פסטרמה, מהסוג שסימבה שלנו אוהב, מוציאה אותה לרחוב ומתחילה לפתוח ולסגור אותה שוב ושוב בלי הפסקה. ואז, כשעה לאחר מכן, היא שומעת מיאו חלש מאחורי שיח באחת הגינות של השכנים. בדרך כלל צליל כזה של פתיחת קופסה גורם לו לזנק ולהגיע אלינו בלי לחשוב פעמיים, הפעם הוא לא זז. שרית ניגשת אל השיח ורואה אותו שם, חלש ועייף. בועה גדולה מלאה בנוזל סמיך בולטת על הצוואר שלו.
בבית, גם אחרי שעתיים איתנו, הוא לא אוכל ולא שותה כלום. לבסוף מגיע הווטרינר, ממשש ובודק, ומיד מגיע למסקנה שמדובר בשלפוחית שנגרמה כתוצאה מריב עם חתול אחר. "יש לו מזל שמצאתם אותו היום ולא מחר או בעוד שבוע" הוא אומר לנו, "שלפוחית כזאת רעילה מאוד ואם היא לא נקרעת, היא פשוט חודרת בסופו של דבר לגוף ולמחזור הדם ועלולה להעמיד את החתול שלכם בסכנת חיים מיידית". מזל גדול בשבילו! ובשבילנו! אנחנו לא יכולים לדמיין את החיים שלנו בלעדיו (בלי סימבה, לא בלי הוטרינר... (-:)
בשלב הזה אני לא יכול שלא לחשוב מה היה קורה אם...
1. שרית לא הייתה חושבת על הרעיון עם הקופסה...
2. המאבק שלו עם החתול השני היה נגמר אחרת...
3. וגרוע מזה (אם יש כאן "גרוע מזה"): מה היה קורה אם לא היינו בבית באותו זמן. אם היינו נוסעים לכמה ימים, מה היה קורה אז? כשאנחנו לא בבית תמיד יש לנו שכנים נחמדים שמגיעים לגינה שלנו ומאכילים את סימבה בתורות, אבל במצב כל כך קיצוני לא תמיד יודעים מה לעשות. האמת... גם אנחנו בקושי ידענו. מה סימבה היה חושב אז? איך הוא יפרש את המצב? איפה אנחנו? לאן נעלמנו? למה אנחנו לא באים לעזור לו?
כשאני חושב על זה, אני שם לב שאני לא זוכר שאי פעם ראיתי סרט עם סיפור כזה. יש הרבה סרטים על חיות שהולכות לאיבוד וחוזרות הביתה, אבל עלילה שבה חתול מחכה שהמשפחה שלו תחזור הביתה ולא יודע לאן הם נעלמו... אני לא זוכר שראיתי דבר כזה.
נשמע לי כמו רעיון טוב לסרט...
המשך יבוא…
פרק 2
למה אין הרבה סרטים באורך מלא עם חתולים?
מאז מה שקרה עם סימבה אני משתעשע ברעיון הבא לסרט: חתול מחכה שמשפחתו המאמצת תחזור הביתה לאחר שנעלמה פתאום במשך זמן רב, ולבסוף עומד בפני דילמה: האם לנטוש אותם וללכת לחפש לעצמו בית אחר שיספק לו הגנה ומזון, או ימשיך לחכות להם, בתקווה שהם יחזרו יום אחד הביתה. אבל... למה חתול? ממתי חתולים מגלים נאמנות לבעלים שלהם? למה לא לעשות מזה סרט על כלב? אז זה כל העניין: משנים של היכרות עם החתול שלי אני יכול להסיק:
1. שחתולים רוצים להביע אהבה לבעליהם, רק שהם לא רואים בהם בעלים אלא כחברים.
2. שחתולים מגלים חיבה בתנאים שלהם. חתולים יודעים להתגעגע ולחפש קרבה לבני אדם, אבל כמו בני אדם – הם רוצים לעשות את זה במרחב ובזמן שלהם.
נאמנות היא תכונה שבני אדם נוטים לצפות אוטומטית מבעל חיים שיפגין כשהם מביאים אותו הביתה ומגדלים אותו, אבל חתולים לא תופסים את המושג נאמנות ומה המשמעות שלה כפי שאנו, בני האדם, מבינים זאת. אין בזה שום דבר רע.
אז אם חתולים הם כל כך מקסימים ומקסימים, למה יש כל כך מעט סרטים באורך מלא עם חתולים אמיתיים (לא אנימציה) בתפקיד הראשי, בהשוואה לסרטים עם כלבים? אז הנה שתי סיבות:
1. מכיוון שמאתגר מאוד עד כמעט בלתי אפשרי לאלף חתול אלא בעיקר להפעיל עליו מניפולציות, יהיה קשה מאוד לצפות מראש מה תהיה ההתנהגות שלו או לשלוט בה במהלך הצילומים. במילים אחרות: הפקת סרט ממוצעת, (שכוללת עשרות ואפילו מאות אנשי צוות ועולה המון כסף פר יום צילום), לא יכולה לקחת סיכון עם שחקן חתול בתפקיד הראשי, פשוט כי הוא עלול לעכב מאוד את הצילומים ולהפוך חלקים מהם לבלתי אפשריים לצילום.
2. סרטים עלילתיים מצולמים בדרך כלל עם מצלמות ועדשות במיקוד רדוד ((shallow-focus, מה שמאפשר לבודד בצורה מושלמת את השחקנים מהרקע. כלומר, עוזר הצלם (focus puller) צריך להתאים ולשנות את הפוקוס במהלך הצילום, בהתאם לתנועת השחקן.
כאשר אדם או כלב מאולף אמור לעבור מנקודה א' ל- ב' במהלך הצילומים, עוזר הצלם יודע על זה מראש ומכין את עצמו לכך במהלך החזרות. אבל איך שומרים על חתול בפוקוס אם אתה לא יכול לדעת לאן הוא יזוז במהלך הסצנה? אני מניח שזאת הסיבה שברוב הקלוז אפים שבהם מופיעים חתולים בסרטים רואים אותם עומדים / יושבים / שוכבים במצב סטטי, ליד כיסא, חלון או קצה המיטה, עד לרגע שהם קמים ויוצאים מהפריים. משהו פשוט שלא מסבך יותר מדי את הצילומים.
אז איך אפשר ליישם את הרעיון הזה? כשאני חושב על זה ברצינות אני נתקל באתגר גדול נוסף: סימבה המקסים שלנו חשדן מאוד כלפי אנשים שאינם חלק מהמשפחה המאמצת שלו ונוטה להתרחק מהם, מה שאומר שיהיה מאוד בעייתי להרכיב צוות צילום סביבו. אז אני מניח שאני צריך לגשת למשימה הזאת מנקודת מבט אחרת: מה אם... הסרט העצמאי הזה יופק כסרט עצמאי מאוד מאוד קטן, וינוהל על ידי אנשי צוות בודדים בלבד: אני, הילדים שלי ואשתי? מכיוון שיש לי ניסיון מקצועי בתחום הסרטים, אני יכול לספק את הזווית הטכנית כאן וגם הילדים שלי ואשתי יעזרו. אבל מה עם סימבה? הוא ישתף פעולה? כמה סבלנות יכולה להיות לו על הסט?
לגבי האתגרים שדמות החתול אמורה לעבור ול"סכנות" שהוא אמור להתמודד איתה, אני מבין מיד שאפקט המסך הירוק לא יכול לתת לי מענה לכל המניפולציות הדיגיטליות. במצבים שבהם סימבה יצולם עומד או יושב במקום אחד זו אכן האופציה הנכונה, אבל מה אני יכול לעשות בסצנה שכוללת ריצה ארוכה מנקודה א' ל-ב'? כפתרון אני בודק את תוכנת MOCHA PRO (עליה אדבר בהמשך) כדי ליצור רוטוסקופ (חיתוך הדמות מהרקע ללא שימוש במסך ירוק) על סימבה, ומבין שזה הפתרון האידיאלי.
האתגר הגדול האחרון הוא להחליט עם איזו מצלמה לצלם את הסרט. די מהר אני מבין שמצלמת "all in focus" היא האופציה היחידה, (מכיוון שרוב הפריים במצלמות מסוג זה נמצא בפוקוס רוב הזמן, כך שהחתול שלי לא יהיה מטושטש כשהוא זז לעומק הפריים). ויותר מזה... זה יהיה הרבה יותר יעיל ופרודוקטיבי לתפוס ככה כמה שיותר זוויות לכל סצנה, כי אני הרי לא יכול לצפות מחתול לחזור בדיוק על כל פעולה ותנועה שוב ושוב. אז אני צריך לפחות .... 4 מצלמות כאלה.
בישראל, רוב הפקות הקולנוע (אלה שמיועדים למסך הגדול לפחות) מבוססות בעיקר על קרנות קולנוע ממשלתיות, ואני מנסה לדמיין איך אני "מוכר" ללקטורים בקרנות הקולנוע הללו את הכדאיות הכלכלית של השקעה בפרויקט הזה: בוא נראה... אני מצלם סרט עם הילדים שלי עם 4 מצלמות כף יד סטנדרטיות (שאפילו לא יכולות להיות מצלמות dslr בגלל עניין הפוקוס), והשחקן הראשי כאן הוא... החתול שלי. ומה אם יקרה לו משהו לפני שנסיים את הסרט? אתם הייתם משקיעים כסף בהפקה כזאת?
כנראה שאין לי דרך אחרת לגרום לזה לקרות...
אחרי הרבה זמן עם כל כך הרבה רעיונות שצצים, אני מתיישב לכתוב סוף סוף את מה שאני מבין שצריך להיות התסריט של הסרט זה. אבל... איך אני יכול לכתוב תסריט לסרט עלילתי שבו חתול ישחק תפקיד ראשי? איך אני גורם לו לזוז מנקודה א' ל ב'? האם הוא יצליח לעמוד במקום אחד חמש דקות בלי לזוז? מהר מאוד אני מבין שהדרך היחידה לגרום לזה לקרות היא פשוט להתייחס לתסריט כאל אופציה ולקוות לטוב בזמן הצילומים, בהתאם לנסיבות.
ללכת לדוג את הסרט במקום לביים אותו... זה הכיוון הנכון.
המשך יבוא…
פרק 3
יוצאים לצלם (הפרק מכיל ספויילרים)
אז זהו זה! אנחנו מתחילים לצלם!
ב-21.7.17 בשעות הערב המוקדמות התחלנו, אני ושני ילדיי נעמה וסביון, בצילומים מרוכזים של 3 שבועות (בו השבועיים הראשונים היו צילומי לילה + שבוע צילומי יום). המטרה של 3 השבועות המרוכזים האלה היא לכסות את כל הצילומים שבהם סימבה משתתף וכך להוציא את הסרט מ"סיכון". הכוונה שלי ב"סיכון" נובעת מזה שאף אחד לא מבטיח לי שהשחקן הראשי שלי יישאר בסביבה מחר או בחודש הבא. בתור חתול שיוצא כל הזמן החוצה לגינה ולרחוב וחוזר אלינו לישון, הוא חשוף לאין סוף סכנות אפשריות וזה משהו שאני צריך לקחת בחשבון כשאני מצלם את הסרט הזה. אז המטרה שלי היא לכסות בשלושת השבועות האלה כל צילום מורכב שבו הוא משתתף, ומהר מאוד אני מגלה... שאת הסרט הזה ייקח לנו לצלם הרבה מעבר לשלושה שבועות.
לבסוף, לאחר 4.5 שנים, סיימנו את ההסרטה עם כ 118 ימי צילום לא רצופים, שמכילים למעלה מ-50 ימים מלאים (לילות וימים של 8-10 שעות) והשאר מכילים כמה שעות בכל פעם. רוב ימי הצילום היו למעשה ימים שבהם ניסיתי לצלם שוב ושוב מחדש רגעים שבהם סימבה לא התנהג כפי שקיוויתי. באותם ימים זכיתי בהזדמנות להתקרב אליו בדרכים חדשות, שלהן לא זכיתי לפני כן. אני תמיד אזכור רגעים ארוכים, מצחיקים, לפעמים מתישים, (אך מאוד לא שגרתיים) בהם הקפתי אותו ב-4 מצלמות ומיואש לגמריי מנסיונות לגרום לו לרוץ מנקודה א' לנקודה ב'. בשלב מסוים חתיכת בשר או צעצוע שזרקתי עד לנקודה שרציתי שילך... כבר לא עשו עליו שום רושם יותר. ואז מגיע הרגע שבו אני מבין שבעצם לא יצאתי לצלם סרט, אלא.... לדוג אותו. לדוג רגעים מיוחדים שעם הרבה מזל ישתלבו בסופו של דבר ביחד לסרט שלם וקוהרנטי, ואם סימבה החליט שלא מתאים לו כרגע לעבור לנקודה ב', אז אני יכול לפעול בתגובה בשתי דרכים:
1. להמשיך לנסות לעשות את אותו הדבר, בתקווה להגיע לתוצאה שרציתי.
2. פשוט לחכות בסבלנות, עד שבסופו של דבר הוא יגיע לנקודה ב' במקרה, או שפשוט יקרה משהו אחר... אולי אפילו יותר טוב ממה שתכננתי!
ועוד הרבה דברים קרו! המון רגעים ששווים זהב, אותנטיים ומלאי הבעות של סימבה, רגעים שקל לראות שהם לא קרו כתוצאה ממניפולציה עליו אלא בגלל שהוא הגיב באותם רגעים למשהו חיצוני, והרבה מהם נכנסו לסרט ומדי פעם גם שינו משהו מהתסריט, כי סימבה היה "משכתב" לנו אותו מדי פעם. יש המון דוגמאות לכך בסרט, הנה אחת הטובות ביותר והיא מתרחשת שלוש דקות לפני סוף הסרט, (בסצנה שבה מנגו מבין שהמשפחה סוף סוף חזרה הביתה). סימבה בדרך כלל אוהב להתקרב אלינו ולהתכרבל אבל כשהוא יושב איתנו בטרמפולינה הוא משום מה פחות בעניין. ואז, בסשן הצילומים החמישי שבו ניסינו לצלם את אותה סצנה, הוא פתאום עזב את נעמה, סביון ושרית במהירות, רץ לקצה הטרמפולינה והביט בסקרנות לעבר נקודה רחוקה... שנמצאת קרוב מאוד לחניה שלנו. אני מניח שבאותו רגע הוא כנראה פשוט ראה כלב שעבר קרוב לחניה, אבל כשראיתי את זה בעריכה הבנתי שזה נראה כאילו הוא מסתכל בעצם... על המכונית של המשפחה, מה בעצם מספק הוכחה אמינה לכך שהם אכן חזרו הביתה. יותר מזה, רגע לאחר מכן, כשהוא העביר את המבט שלו לכיוון דלת הבית, הבנתי שיהיה נכון כאן להראות אותו מביט לכיוון סבא גידעון וסבתא עדנה. כל זה הרבה לפני שחשבתי לשלב דמויות של סבא וסבתא בסרט (בגרסה הראשונה של התסריט מחליף אותן חבר של המשפחה שפשוט עובר בסביבה כדי להאכיל את מנגו). הכל הגיע מסימבה ומהרגעים המיוחדים והלא צפויים איתו.
והיו גם לא מעט אתגרים. אחד מהם הגיע באחד הלילות הראשונים של הצילומים, כשצילמנו את הרגע שבו מנגו מטפס לחלון המטבח בסצנת כותרות הפתיחה. כשירד הערב מיקמתי את 4 המצלמות ואת התאורה, והוספתי, כמקור אור ראשי, פנס שאמור לחקות את תאורת הרחוב, קרוב ככל האפשר לחלון. אבל סימבה לא הסכים לעלות הפעם לחלון, למרות שהוא נוהג לעלות לשם מרצונו החופשי. גם כשאנחנו לוקחים אותו מיוזמתנו ומניחים אותו על אדן החלון הוא אף פעם לא מתנגד, במקרה הגרוע הוא פשוט יורד משם אחרי שנייה. אבל הפעם הוא סירב, ובעקשנות! ובפעם השנייה שבה נעמה ניסתה לשים אותו על החלון הוא פשוט שרט לה את היד (!), שריטה עמוקה, משהו שהוא כמעט אף פעם לא עושה! לא שורט ולא נושך. אז למה הוא עשה את זה?
אחרי שחבשתי את היד שלה, נעמה הבינה את מה שאני לא קלטתי קודם: חלון המטבח משמש עבור סימבה מקום מפלט גבוה ובטוח מהסביבה, וברגע שאנו מאירים את המקום באור חזק אנחנו למעשה מאיימים על האזור הבטוח שלו. אז מה עושים? אז ככה, החלטתי לצלם בתור התחלה את הרקע לבד, עם תאורה מלאה כמו שתכננתי, ולאחר מכן להזיז את האור הראשי כמה מטרים אחורה מהחלון, בתקווה שסימבה יסכים לעלות לשם שוב. רק אחרי שלוש שעות, בסביבות ארבע לפנות בוקר, הסכים הנסיך הקטן לחזור לחלון, כשאני מסתיר מאחוריו בזהירות אור קטן יותר שידגיש את הנוכחות שלו שם.
רגע נוסף שאני זוכר לטובה היה כשסביון ואני נשארנו ערים לראות את הזריחה אחרי לילה מתיש של צילומים. אני לא זוכר מה צילמנו באותו לילה ואיך ובאיזו דרך סימבה התיש אותנו הפעם, אבל אני לא אשכח שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הבן שלי נשאר ער 24 שעות ברציפות וסגר לראשונה את המעגל של זריחה - שקיעה - זריחה.
ועוד אירוע נוסף שלעולם לא אשכח היה כאשר המכונית שלנו נגנבה, אותה מכונית ש"נהרסת" בסרט בתאונה. שבועיים לפני כן עוד הספקתי לצלם את הסצנה שבה היא יוצאת מהחנייה, וגם את רגע התאונה עצמו (רובה נעשה עם אפקטים מיוחדים על המחשב שלי כמובן, אבל הבסיס לסצנה נובע מצילום אמיתי בו המכונית חוצה את הצומת). עכשיו אני צריך לצלם את אמצע הסצנה... ואין לי מכונית! (בוקר אחד קמנו והאוטו לא היה יותר בחניה). אז מה אנחנו עושים? מסיבות שונות לא הייתה לנו כוונה לקנות שוב את אותו הרכב, ולא ניתן היה לצלם את הרכב החדש שקנינו שיראה כאילו הוא הישן. אז זה היה הפתרון שלנו: לצלם את אמצע הסצנה עם כלי רכב זהים שנראים דומים ל"פולקסווגן פולו" שלנו. וככה במשך שתי דקות באמצע הסצנה ההיא אפשר לראות רכבים זהים שצילמנו במקום זה שנגנב, עוברים לרגע ומשמשים לו כתחליף. על הדרך אפילו הוספנו לסרט גם את הרכב הזמני שקיבלנו מחברת הביטוח (ששימש אותנו מרגע הגניבה ועד שקנינו את הרכב החדש)... בסרט זה רכב ה"קאיה" שמנגו רואה כאשר הוא מדמיין את המשפחה "חוזרת" הביתה ערב אחד. ויותר מזה... המכונית החדשה שקנינו בסופו של דבר ("סיאט איביזה") מצולמת בסוף הסרט בתור המכונית הצהובה שעומדת בחנייה... כשבמציאות היא בעצם לבנה.
וידענו עוד תלאות בהמשך... לא אתאר את כולם אבל רק אגיד בקצרה ששיפצנו את הבית אחרי שהייתי בטוח שסיימנו לצלם, ואז גיליתי שאני צריך עוד כמה צילומים במטבח. אבל מצאתי דרכים יצירתיות להתגבר גם על זה.
אז בינתיים הצילומים הולכים לא רע... חמסה חמסה...
המשך יבוא…
פרק 4
אל תתווכח עם אישתך...
השבוע היה לי ויכוח עם אשתי שרית בנוגע לשאלה עד כמה בית, שבו מצולם סרט עלילתי עם חתול בתפקיד הראשי, אמור להיראות נקי. כל חיה, מעצם טבעה, מתנהגת כמו שהיא יודעת ומרגישה ולא כפי שבני האדם מצפים ממנה להתנהג. ובמקרה שלנו, כלבים וחתולים מכניסים איתם הביתה באופן טבעי טביעות אצבע, בוץ, פרווה ועוד. בבתים עם חתולים, ניתן יהיה לראות גם סימנים שחורים בפינות הקירות (תוצאה של התחככות החתול בקיר כדרך לסמן את הטריטוריה שלו), כניסה לבית מחלון המטבח, עמידה על השולחן עם רגליים רטובות מגשם ועוד...
נקודת המבט שלי היא שכל הדברים האלה מייצרים מראה יותר אותנטי, ריאליסטי ואמין לעלילה, ומעל הכל: נותן לקהל דרך נפלאה לראות כמה המשפחה אוהבת את החתול שלהם עד כדי כך שהיא מוכנה לוותר על בית סופר נקי עבורו. זה שווה בעיני הרבה הרבה יותר מהצהרת אהבה שגרתית ונדושה ביניהם.
שרית לעומת זאת מתקשה לקבל את האפשרות שמי שיראה את הסרט שלנו יראה בית מלוכלך. אבל אני לא ממהר לוותר כאן, לדעתי זה הכרחי לסרט.
מה אתם אומרים? מי ניצח בוויכוח הזה?
:-)
המשך יבוא...
פרק 5
דמותו האמביוולנטית של ההומלס
(הפרק מכיל ספויילרים)
אחרי כמעט חצי שעה של סרט, מנגו די ממצה את ההתמודדות עם היקף האתגרים והסכנות שהעלילה יכולה לזמן לדמות של חתול בסביבת המגורים שלו. לכן בשלב זה, וכדי להעלות את העלילה והדרמה להילוך גבוה יותר, גורם אנושי חייב להיכנס לסרט. מישהו שכוונותיו כלפי החתול ייראו לקהל מעורפלות ולא ברורות ברגעים הראשונים שנראה אותו, שהחביבות והרצון הטוב שלו לעזור לחתול יסתתרו מתחת לשכבות של טירוף וקומדיית סלפסטיק. זה צריך להיות מישהו שיודע להזדהות עם המצב של מנגו, מסוגל ליצור את התחושה שהוא מבין את המצב הנפשי שלו מעצם העובדה ששניהם נמצאים באותו מצב או קרובים לאותו מצב (הדמות הזו חיה במזבלה... המקום האחרון שחתול היה רוצה להיות בו, אבל למרבה הצער רבים מהם מוצאים את עצמם שם) ועל ידי זה דמותו שלו אמורה להשתקף בדמותו של מנגו עצמו, ויחד עם זאת הדמות הזו צריכה לייצר רתיעה טבעית מעצם הטייטל שהיא נושאת על עצמה... "הומלס".
כך נולדה לי הדמות הזו בראש. לדעתי יש משהו אמביוולנטי ביצוג הקולנועי של טיפוס כזה – הלב אוטומטית הולך לטובתו (בגלל האופן בו נאלץ לחיות) ומצד שני, הוא תמיד יגרום לנו לרגשות שליליים ולו בגלל עצם העובדה שהוא חי מחוץ לכללים שלנו, אז באופן טבעי נתקשה לסמוך עליו ולתת בו אמון. להומלס יש חשיבות נוספת בעלילה: הוא אמור בסופו של דבר לחלץ את מנגו מאזור הנוחות שלו כחתול מפונק, כדי לאלץ אותו להתמודד עם דילמה קשה: האם ללכת אחריו לחיים בטוחים, בהם הוא (ההמולס) יספק לו אוכל וגג, או להמשיך לחכות מחוץ לבית... למשפחתו האהובה... שאולי לא תחזור הביתה לעולם.
ההחלטה הראשונה שאני מקבל לגביו היא שהוא לא ידבר בסרט - המראה שלו, הסביבה בה הוא חי, פנים החלל בו הוא מבלה, העיסוק שהוא בוחר לעצמו לצורך פרנסתו, כל אלו יהיו הדברים שיגדירו אותו גם בלי מילים.
ומעצם העובדה שאין לי תקציב לשלם לשחקן, ההחלטה השנייה שאני מקבל היא... שאשחק אותו בעצמי.
כך ש...
1. לצורך התפקיד הזה גידלתי זקן במשך חודשיים כדי להיראות פרוע במידה המתאימה.
2. לקחתי את הבגדים הכי "הומלסיים" שיכולתי למצוא בארון ושמתי אותם בחלק האחורי של הגינה שלי לכמה חודשים, כשאני מאפשר לשמש, לגשם, לרוח, לבוץ ולאבק להתעלל בהם. מדי פעם שפכתי עליהם קנקן קפה שחור, ולאט לאט הסוודר, המעיל, המכנסיים, הנעליים והכובע דהו, עד שקיבלו מראה אמין ומשכנע.
3. בניתי סביבת מיזבלה, חלק ממנה מערימת גרוטאות וקופסאות שאותה אספתי, ואת החלק השני הכנתי באמצעות אפקטים ממוחשבים (לא אנימציה אלא מניפולציות על אותם צילומי גרוטאות וקופסאות)..
4. בכל הקשור לסביבת המגורים של ההומלס, ידעתי שבחירת לוקיישן מרשים וקולנועי תוסיף המון לסרט. אז תוך כדי ניסיון לעקוף את כל הקלישאות האפשריות של הומלס שחי מתחת לגשר, באוטובוס, במחסן וכדומה... פתאום אני מגלה מה חיפשתי באינטרנט! רכבת ישנה וחלודה! החלום האמיתי! מדובר ברכבת ישנה שרכבת ישראל "הוציאה לפנסיה" לפני שנים רבות, ומאז היא עומדת במקומה על הפסים, נותנת לזמן ולחלודה לעשות בה שמות... ובו בזמן "מייפה" אותה במובן מסוים. פשוט אי אפשר להוריד מהדבר המדהים הזה את העיניים! כן!!! זה המקום שבו ההומלס יגור! ברכבת הנטושה הזו!
אוקיי... אז אחרי שרוב ההכנות מאחורינו, בואו נדבר רגע על התכלס: איך אני מצלם את הדמות הזו? אז ליומיים הראשונים של הצילומים של הסצנות שבהן מופיע ההומלס, הכוללים את כל צילומי ה Long Shots שלו, הזמנתי את דניאל רזיצקי, חבר וצלם מעולה ופרפקציוניסט. זאת מתוך ידיעה שאני אוכל לצלם את השאר (בעיקר קלוז אפים) מאוחר יותר לבד על רקע מסך ירוק.
אז ביום הראשון צילמנו את הסצנה שבה ההומלס מגיע בגשם לבית המשפחה. בהתחלה חשבתי לצלם את הסצנה אחרי שהגשם ייפסק ואז בסרט ייראו את הרחוב כרטוב לאחר גשם, אבל הגשם לא מפסיק במשך למעלה משעה ואני מתחיל לאבד סבלנות. ואז דניאל מעלה רעיון מבריק: "בוא פשוט נצלם בגשם!" נשמע נהדר ומוסיף הרבה דרמה לסצנה, אבל אנחנו צריכים לקחת בחשבון שני דברים:
1. הגשם עלול להפסיק בכל רגע, ואז אנחנו נישאר עם חלק מהסצנה ללא גשם.
2. כל שוט שאני מוסיף לסצנה הזו בהמשך הצילומים חייב לכלול גשם, גם אם אוסיף אותו דיגיטלית מאוחר יותר.
בסופו של דבר... תאמינו או לא... הגשם ליווה אותנו לאורך כל הסצנה (כשדניאל מחזיק את המצלמה ביד אחת ומטרייה ביד השנייה) והפסיק 5 דקות אחרי שסיימנו לצלם אותו. יָד הַמִקרֶה? מַזָל? מי יודע?
ביום השני עם דניאל (כמעט שנה אחר כך) הלכנו לצלם בלוקיישן הבא שלנו: הרכבת. זה היה ביום חם, אפילו חם מדי, ובהתחלה זה אפילו שירת אותנו, כי כל החול והאבק שמרחתי ופיזרתי על עצמי הפכו לאט לאט על הפנים שלי לעיסה דביקה של זיעה ובוץ. כן!!! זה הומלס אמיתי! אלא שכמה שעות אחר כך ניסינו לעלות על קרון הרכבת כדי לצלם בתוכו את הסצנה הבאה, אך הסתבר שהחום בפנים פשוט לא מאפשר לנו להיכנס לקרון, ואפילו לא לדרוך על רצפת הברזל הלוהטת שבפנים. כשערכתי סיור לוקיישנים חודש קודם לכן, ביום קריר יותר, לא חשבתי לרגע לקחת בעיה כזאת בחשבון.
חודשיים לאחר אותו יום צילום הגעתי לשם שוב, הפעם לבד (דניאל לא יכול היה להגיע באותו היום ומזג האוויר הנעים שנחת בהפתעה לא איפשר לי להיות בררן מדי. העשבים והצמחים שהיו מסביב לרכבת התחילו לנבול במהירות והחורף כבר התחיל מזמן), אז אני צריך למהר אם אני רוצה המשכיות בין שני ימי הצילום בספטמבר ובנובמבר. פשוט לא הצלחתי למצוא צלם אחר בהתראה כל כך קצרה אז פשוט... באתי לשם לבד). לנצח אזכור בחיוך איך לא הייתה נפש חיה ברדיוס של חצי קילומטר מסביבי כשנכנסתי לרכבת של הקרון, לבשתי את תחפושת ההומלס, הנחתי מולי את המצלמה + פנס קטן, ופשוט צילמתי את עצמי לבד, עושה את זה: (מקבל מכה בראש ממחבת - תמונה 1)
וכך זה נראה בסרט הגמור: (מקבל מכה בראש ממחבת - תמונה 2)
לאחר מכן המשכתי לצלם את שאר צילומים בהם משתתף ההומלס, כמו גם את שאר הסרט, יחד עם סביון, כאשר רוב הצילומים של הדמות הזו צילמתי לבד על רקע מסך ירוק. הטיפוס הצבעוני הזה סיפק לי שעות רבות של חומרי גלם, שאפשרו לי לבדוק ולחקור את גבולות הדמות הזו, לטעות ולתקן שוב בעריכה, לתהות ולנסות להבין לעומק מי ההומלס הזה.
בסופו של דבר, במשך 4.5 שנות צילום, גידלתי זקן ושפם 5 פעמים לצורך התפקיד.
שרית לא סבלה את הזקן...
המשך יבוא...
Gets hit in the head from a frying pan - photo 1
Gets hit in the head from a frying pan - photo 2
פרק 6
פוסט פרודקשן וכמעט סיימנו...
במהלך תקופת הצילומים הארוכה שנמשכה כ-4.5 שנים, ארגנתי בו-זמנית את כל החומרים על שולחן העריכה. מדובר במסות אדירות של חומרי גלם ובשלב מסוים פשוט הפסקתי לספור כמה שעות ממנו יש לי כאן. חלק מהימים והלילות של הצילומים עם סימבה כוללים את מה שנהגתי לכנות "סשן מצלמות אבטחה", בהם אני למעשה מציב את 4 המצלמות סביב המקום שבו הוא נמצא, משאיר אותו לבד ואז חוזר לאחר שעה-שעתיים. זאת מתוך כוונה לצפות בחומרים מאוחר יותר, במטרה למצוא שם רגעים שיכולים לשרת את הסרט.
לאחר זמן מה סיימתי ראפ קאט ראשון. בעותק העבודה הבוסרי הזה היו עדיין חסרים שוטים שטרם צולמו, המיקס היה זמני, רוב האפקטים היו עדיין במצב בסיסי וכתוביות זמניות החליפו את קולו של מנגו (שעדיין לא הוקלט), אבל יחד עם זאת כל מה שצריך כדי להבין את רוח העלילה היה כבר קיים בעותק הזה. אז התחלתי להראות את העותק לכמה שיותר אנשים כדי לקבל תגובות, הארות והערות. וזאת מתנה נהדרת! כי אחרי כל כך הרבה זמן שאני כל כולי בתוך ההפקה המורכבת הזאת, אני זקוק מאוד לעיניים טריות על הסרט כדי לראות אותו - כי אני פשוט כבר לא מסוגל לראות אותו כפשוטו. אז עם הצפיות בעותק הזה התחילו להגיע הערות ונקודות לשיפור. כלל אצבע שתמיד מנחה אותי: אם שני אנשים שרואים את הסרט (ולא פגשו זה את זה) מעירים את אותה הערה, כדאי מאוד להקשיב להם. זה לא שלי, בוב גייל ורוברט זמקיס (התסריטאי והבמאי של "בחזרה לעתיד") אמרו את זה פעם.
התקציב המוגבל שעמד לרשותי לא אפשר לי להשתמש במוסיקאי אנושי, אז החלטתי ללכת על שירות המוזיקה המקורית המעולה "Filmstro", שלדעתי הוא הדבר הכי קרוב למלחין שאני יכול להשיג. דמיינו לעצמכם אוספים שלמים של מנגינות שנכתבו במיוחד עבור השירות הזה, כולם ברמת הפקה ואיכות צליל גבוהה ביותר, אותם אתם יכולים לשנות, לעבד ו"לפסל" ממצב שקט ושליו למצב סוער ודינאמי, ובסופו של התהליך למקסס את כל הערוצים יחד כדי שיתאימו לסרטכ מו כפפה ליד. ואפילו לא צריך להיות מוסיקאים כדי להשתמש בו... עבדתי בעבר עם כמה מוסיקאים, ולמרות שאין תחליף לאמן אמיתי שמעניק את נשמתו לסרט שלי ועוטף את יצירתי ביצירתו, "פילמסטרו" עושה שירות מצוין לסרט שלי!
לגבי יצירת האפקטים המיוחדים, עכשיו אני מתחיל להבין לאן הכנסתי את עצמי. בסרט שלי יש לי חתול שצריך לברוח, "להילכד" בכף אשפה של משאית גזם, להיות מורחק מסביבתו ליומיים ואז לחזור 100 ק"מ הביתה בשלום בגשם שוטף, וכל זה בלי לזוז במציאות מטר מהבית - גינה - מרפסת, בלי להירטב ובלי לסכן אותו בכלל. איך אני עושה את זה?!
לכן, כפי שכתבתי בפרק 2, האפשרות לשים מאחוריו מסך ירוק נראית הגיונית רק לחלק קטן מהצילומים - בעיקר לקלוז אפים ולרגעים שבהם הוא לא זז ממקומו כלל. אבל מה לגבי צילומים מורכבים יותר הכוללים ריצה למשל? אז כאן אני מתחיל לחשוב ברצינות על שימוש בתוכנת Mocha Pro למטרה זו, שמאפשרת לי לבצע רוטוסקופ (כלומר להסיר את הדמות מהרקע לאחר הצילומים, ללא צורך במסך ירוק). נכון לשנת 2019, השנה בה התחלתי לעבוד על האפקטים, זאת היתה ככל הנראה הטכנולוגיה הטובה ביותר שהיתה בשימוש למטרה הזאת. אבל מה שנראה פשוט וקל בתיאוריה, מתגלה בתהליך העריכה כאפשרי, אבל סיזיפי ומייגע מאוד. מסתבר שטיפול ב 25 פריימים בשנייה של צילום עם יצור שיש לו 4 רגליים וזנב,במטרה להפריד בינו לבין הרקע שסביבו... זו משימה מורכבת מאוד. כדי להגיע לתוצאה אופטימלית אני מבצע רוטוסקופ של כל חלק בגופו בנפרד וזה לוקח המון זמן!
לעותק הסופי של הסרט, שבסופו של דבר הגיע ל-78 דקות, היו לי בערך 40 דקות של אפקטים מיוחדים, אבל החלקים שבהם רואים את סימבה נע או רץ בחלל גדול הם המאתגרים ביותר לביצוע.
שיהיה לי בהצלחה...
לדיבוב הדמות של מנגו אני מקשיב להרבה אופציות ובסופו של דבר בוחר בג'וש בלומברג, שחקן נפלא שמעניק לדמות הראשית המון ייחוד וקסם! מנגו לא היה יכול להישמע טוב יותר! בשני סשנים נפרדים שמסתכמים בכ 12 שעות הקלטות בסך הכל, באולפן שלו בטירת צבי, ג'וש ואני חוקרים יחד את הדמות, מהססים, מחפשים ולבסוף מוצאים את הטון הנכון ואת הדרך הנכונה לבטא כל מילה ומשפט. לאחר מכן, כשאני מוסיף את קולו של ג'וש לסרט, אני נדהם מכמות האפשרויות שהוא נתן לי. לגבי טון הקול, הצגת הדמות, הפרשנות השונה בכל פעם, יש לי כאן אוצר שלם בכל טייק ואני לא ממש יודע מה לבחור. צרות טובות.
במפגשים האלה הקלטתי בנוסף את ג'וש לסרט מוקומנטרי קצר שמתאר "מאחורי הקלעים" בדיוניים של "להציל מנגו - סיפור של חתול". בסרט הזה, שעליו אני עדיין עובד ושמהווה סוג של אלטרנטיבה קומית לסרט "מאחורי הקלעים" סטנדרטי, סימבה הוא לא רק כוכב הסרט אלא גם העורך שלו, ועם הרבה אגו וחילוקי דעות שיש לי איתו, אנחנו נלחמים על כל דבר כמו שני ילדים מפונקים וכמעט הורסים את הסרט.
שני שחקנים נוספים, אלי גורנשטיין האחד והיחיד, יחד עם מיכל גולדברג איל הנפלאה, מצטרפים מאוחר יותר כדי לשחק את תפקידים של סבא גידעון וסבתא עדנה. את שניהם צילמתי בנפרד, בהפרש של שבועיים אחד מהשני, ושמחתי לראות שבסצנה האחרונה של הסרט (שם רואים אותם בפעם הראשונה "ביחד") אי אפשר לשים לב שהם לא באמת צולמו יחד. יותר מזה: ברוב הסצנה שבה הסבא מספר למנגו מה קרה למשפחה, שילבתי עם הצילומים של אלי כמה חומרי מסך ירוק של סימבה שצילמתי חצי שנה קודם לכן. אז כשאלי מדבר עם מנגו הוא בעצם מדבר עם טלפרומפטר שהצבתי מולו (שאחר כך מחקתי בעריכה ושמתי את סימבה במקומו). (עבדתי ככה במחשבה שסימבה לא ירצה לשתף פעולה עם אלי כשננסה לצלם אותם ביחד מאוחר יותר). אבל יש כמה קלוז אפים בסצנה הזו שצילמנו ליתר ביטחון ואפילו לא חשבתי שהם ייצאו כל כך טוב: התקריבים האלה של ידו של הסבא שמלטפת את מנגו - אלה צילומים שבהם סימבה בכל זאת הסכים לשתף פעולה עם אדם זר לו... גם אם רק לדקה... וזה היה שווה כל שנייה, כי בדקה הזו סימבה נראה מהורהר ולא מרוצה - ממש רואים את זה בעיניים שלו (הוא כנראה לא להבין מי זה אלי ומה הוא רוצה ממנו - ואלו בדיוק המבטים שרציתי להוציא ממנו).
את הסרט ערכתי ב"Premiere Pro", ובנוסף לשימוש בתוכנת "Mocha Pro" (שם יצרתי כאמור את רוב האפקטים המיוחדים), השתמשתי גם ב"After Effects" (בעיקר לשילובי עקיבת תנועה מסובכים של כמה שכבות שוט יחד), "Trapcode Shine" (לתוספי אור מיוחדים, אבכות ערפל ואור מורכבים וריכוך תאורה), ולשלב האחרון של הפוסט, למגע הסופי, השתמשתי ב-"Topaz Video Enhance AI" (לשיפור אופטימלי של העותק הסופי).
הייתה גם עבודה רבה הקשורה לעריכת הסאונד, המיקס והמאסטרינג. עבור רוב הסאונד אפקטס, כולל רעשי הרקע והצעדים של כל הדמויות (כולל מנגו), עשיתי שימוש ברישיון מספריית אפקטים קוליים מקצועית, ואת השאר, מה שלא מצאתי באף סיפריה, יצרתי בעצמי. תוך כדי עבודה על תיקוני הצבע ואיזון האור בעותק הסופי, מצאתי פתאום את גוון הצבע שהסרט צריך: מעט ורוד עדין עם קונטרסטים קלים וקצת בהירות יתר. זה בדיוק מה שאני צריך להעביר לצופים איזו תקווה בסאבטקסט, שתספק ניגוד לעלילה הדרמטית.
וזה הכל! סוף סוף הסרט מוכן. הגיעה השעה לשחרר אותו לעולם ולראות איך יגיבו אליו. אני מקווה שיאהבו אותו, שהוא ידבר לקהל בכל מקום שבו יצפו בו, שימצא את דרכו לליבם של אנשים, יגרום להם להסתקרן, להתרגש ולקוות להפי אנד, שזה יצדיק את כל הזמן , הזיעה, הדמעות והאהבה הגדולה שהשקענו בו.
הלוואי.
כך או כך, תקופה של כמעט 7 שנים (יחד עם כתיבת התסריט) מסתיימת לה עכשיו סופית. הכל נראה מושלם.
חוץ מדבר אחד...
.
.
.
.
.
.
ב-21.4.22, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, סימבה האהוב שלנו עצם את עיניו בפעם האחרונה.
זה לא בא לנו בהפתעה, הזמן הכין אותנו לזה, הוא כבר לא היה צעיר, אבל עדיין, להיפרד מחיית מחמד אהובה שחלקה איתנו את הרוב הכמעט מוחלט של חייה... זה לא דבר קל.
הרבה מאוד זיכרונות וחוויות שצברנו איתו, (מאז שנכנס לחיינו כשנעמה הייתה בת חמש וסביון בת שנתיים וחצי), מקופלים להם בתוך תקופה ארוכה ויפה של כמעט שלוש עשרה שנים. איבדנו חבר יקר שעמד בעקשנות כל בוקר ליד המקרר, נכנס דרך חלון האולפן הביתי שלי ברגעים הכי פחות צפויים, נהג לחפש את קרבתנו כשישבנו יחד בחוץ בגינה או במרפסת, ותמיד נהג להסתער לעברנו בהתלהבות כשהיה מזהה את המכונית שלנו מתקרבת לחניה , כשאנחנו חוזרים הביתה... ממש כמו מנגו בסרט.
סימבה יקר שלנו, זכינו לחוות איתך דרך הסרט הזה חוויות שאף אחד על הפלנטה הזו לא זכה להן, ויש לנו גם הרבה רגעים מיוחדים לקחת איתנו הלאה מהקשר המיוחד הזה איתך.
אנחנו ברי מזל.
היה לנו אותך!
Working on the special effects
With Josh Bloomberg - the actor behind Mango's voice
Eli Gorenstein - the grandfather
Michal Goldberg Ayal - the grandmother
The final editing timeline of the movie - ready to export!
Either way, a period of almost 7 years (along with writing the script) is finally coming to an end. Everything looks perfect.
Except for one thing...
.
.
.
.
.
.
On 21.4.22, at late afternoon hour, our beloved Simba closed his eyes for the last time.
It didn't come as a surprise, time had prepared us for it, he was no longer young, but still, saying goodbye to a beloved pet that has shared the almost absolute majority of its lifetime with us is not an easy thing.
A lot of memories and experiences we accumulated with him, (since he entered our lives when Naama was five years old and Savion was two and a half), are folded into a long and beautiful period of almost thirteen years. We lost a dear friend who stood stubbornly every morning by the fridge, came through my home studio's window at the least expected moments, used to seek our closeness when we sat together outside in the garden or the balcony and always used to mew enthusiastically at the door when we came home after a long absence... just like in the movie .
Dear Simba, we were privileged with this film to go through experiences with you that no one on this planet has been privileged to have, and we also have a lot of special memories to take with us from this special relationship with you.
We are lucky.
We had you!
One of our last photos with Simba
All rights reserved to Oren Peled © 2022
SAVING MANGO - A CAT'S STORY Not only dogs miss their families
Copying, duplicating or using any of the materials that appear on this website, in the film or in the accompanying marketing materials is Absolutely forbidden without permission from the rights holder.
The cat that appears in the movie was filmed safely and responsibly, was treated well and did not leave his territory throughout the filming.
© 2022 כל הזכויות שמורות לאורן פלד
להציל את מנגו - סיפורו של חתול